פרסומים אחרונים

מרגישים בבית

21 בנובמבר, 2014

בונים פרויקט

16 ספטמבר, 2014

התחלה חדשה
בקיבוגה

5 יולי, 2014

חודשיים ראשונים
באוגנדה...

18 מאי, 2014

מרגישים בבית 

21 נובמבר, 2014

שמונה וחצי חודשים חלפו להם ואנחנו כבר מרגישים 'ותיקים' בקיבוגה. כבר מכירים את הפינות הנסתרות בעיר, יודעים איפה להשיג כל דבר, מכירים את בעלי החנויות ויודעים לאיזו בסטה ללכת בשוק. רגילים למזג האוויר הטרופי ההפכפך, להפסקות החשמל, לזמן ולקצב האוגנדי, להומור ולסגנון הדיבור המקומי המיוחד. גם בבית החולים אנחנו כבר מרגישים שאנחנו מכירים לא רע את הצוות וסגולותיו, יודעים איך הדברים עובדים (או לא עובדים) ואיך לקדם את מה שצריך (ואפשר). עדיין יש הרבה מאוד תסכולים. קשה להשלים עם אחיות שלא מגיעות למשמרת או מגיעות, אבל פשוט לא נותנות טיפול. קשה לקבל כשמנהל בית החולים מסרב להוציא אמבולנס להעברת חולה קשה, בגלל שאין כסף לדלק. מרתיח לשמוע מחולה שמישהו

מהצוות דרש ממנו תשלום על שירות שאמור להינתן בחינם. וקשה, קשה מאוד כשחולים מתים בגלל טיפול לקוי או חוסר בתרופה הנדרשת, למרות כל המאמצים. קשה שלא להרגיש אחריות, גם כשיודעים (או לפחות מקווים) שעשינו כל מה שניתן.

 

כל אחד מאיתנו התמקם בפינה שבה הוא מרגיש שהוא
הכי תורם. למרות כל האתגרים אנחנו מרגישים שאנחנו
עושים שינוי משמעותי בחיים של חולים רבים. למרות
התנגדויות ולא מעט אגו, אנחנו מנסים לשנות שיטות
עבודה והרגלים ולתת לצוות כלים להתמודדות עם
מקרים שונים בתנאים הקיימים.

 

 

 

 

 

 

 

בשעה טובה מצאנו זוג מתנדבים שיגיע לכאן בינואר/
פברואר וישאר מספר חודשים אחרי שנעזוב. אנחנו
ממשיכים לחפש רופאים ואחיות נוספים שיגיעו בהמשך.
הצורך הוא אדיר ואנחנו מקווים מאוד שתהיה המשכיות
וגם מימון להמשך הפרויקט.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרפאה בKabuye

לפני כחודשיים התחלנו את הoutreach, או בשמו
העברי – מרפאה בכפר נידח. הרעיון הוא פשוט –
אין קופות חולים ו/או ביטוח בריאות באוגנדה.
בישובים הגדולים יש מרכזי בריאות ממשלתיים בהם יש במקרה הטוב רופא כללי ובמקרה הפחות טוב (והיותר שכיח) מעין עוזרי רופא. בישובים הבינוניים יש 'מרכזי בריאות' שלרוב יש בהם מקסימום אחות. בישובים הקטנים ובשאר הפזורה (ובאוגנדה רוב האנשים חיים בשאר הפזורה) אין שירותי בריאות כלל. המרחקים הגדולים בשילוב עם דרכי העפר הרעועות הופכים את הגישה למרכזי בריאות ליקרה מדי, רחוקה מדי ולא אפשרית לחלק גדול מהאנשים.

 

 

התייעצנו עם הנהלת הבריאות של המחוז ושאר אנשי רפואה מקומיים ובחרנו בכפר הנקרא Kabuye, שנמצא כשעה וחצי נסיעה מאיתנו בדרך חתחתים, רחוק ממרכזי הבריאות הגדולים והקטנטנים כאחד, באמצע שטחי המרעה הענקיים של אזור שנחשב כספק החלב של המחוז. העמסנו על האוטו שלל ארגזי תרופות וציוד, שתי אחיות נאמנות ויצאנו לדרך.

 

 

 

בפעם הראשונה שפתחנו את המרפאה הייתה עלינו
התנפלות מטורפת של עשרות אנשים שכמעט והלכו
מכות כדי להיכנס לראות את הרופא. התמקמנו בחנות
קטנה (כלומר חדרון) השייך לכומר המקומי וניסינו
(בהצלחה חלקית) להתמודד בכבוד עם המסה
האנושית. בהמשך כבר שכללנו את השיטה, עברנו
לעבודה בשני חדרים וצרפנו לצוות עוזר רופא מגודל
שעושה מיון ראשוני, מחלק מספרים בכניסה כמו
בקופת חולים, עושה בדיקות איידס ובעיקר שומר
שהנחשול האנושי לא ירמוס אותנו. בחדר אחורי אנחנו בודקים את החולים ביחד עם האחיות, מחלקים תרופות ועושים בדיקות מעבדה בסיסיות. המגוון של הבעיות גדול – הרבה אבחנות חדשות של HIV, המון מחלות עור ומין, הרבה בעיות כרוניות שלא טופלו מעולם. לפעמים מעניין, לפעמים מתיש, אבל אנחנו מקווים (וכבר עכשיו מרגישים) שההגעה למקום ומתן טיפול לאנשים אלו, שאין להם כל נגישות לטיפול רפואי, חשובה ומועילה.

 

 

איפה הילד?

למחלקת ילדים הגיע ילד חמוד בשם ג'ונג'ו. בן שנתיים
וחצי, שוקל 8 ק"ג בלבד, במצב קשה, מתנשם ומשתעל.
התחלנו לנסות לברר ולטפל ובמהרה התברר שלילד יש
אבצס (פצע דלקתי) ענק בריאות. אולי שחפת ואולי זיהום
אחר. לאחר תחילת הטיפול היה שיפור חלקי בלבד וכבר
היינו על סף העברה לבית החולים הגדול בקמפלה. יום
למחרת איתן מגיע למחלקה ומגלה לתדהמתו שאין
ג'ונג'ו. אמא שלו לקחה אותו בבוקר ונעלמה. ליבו של
איתן נשבר בחושבו שהנה מצטרף ג'ונג'ו אל רשימה
ארוכה של מקרים אבודים וחולים שנעלמו או הלכו
ל'witch craft'.

 

 

ואז הגיעה גרייס, האחות האחראית בילדים. חמושה בהבטחה מאיתן לקבל תרנגולת אם תצליח לאתר את הילד, פצחה במבצע בילוש, תחקרה את כל הורי המחלקה, בררה מי דיבר עם האמא ויודע משהו, אספה מידע מפה ומשם, עד שהודיעה - 'יש כיוון!!! איפה התרנגולת?'. לאחר שאיתן הבהיר שהתרנגולת מגיעה רק לאחר שג'ונג'ו חוזר למחלקה, שינסו השניים מותניים ויצאו חמושים במצב רוח קרבי לכפרים בסביבה. לאחר מסע גישוש בין בתים, אותר ביתה של סבתו של ג'ונג'ו. מסתבר שהילד ואימו היו שם הבוקר ובדיוק עזבו ('תרנגולת?'). לאחר מסע שכנוע והתגייסות של המשפחה ג'ונג'ו חזר למחלקה והמשיך טיפול עם שיפור מרשים ('תרנגולת!!!!!').

 

הלוואי שבכך היינו יכולים לסיים את הסיפור, אבל לפתח אופטימיות באוגנדה זה צעירות. כבר בסופ"ש שלאחר מכן הילד לא קיבל טיפול בכלל מאף אחות במחלקה (כי... כי... לא יודעים למה) והדרדר חזרה. מקווים לחזור עם חדשות טובות יותר.

 

 

 

 

 

 

אבולה

בזמן האחרון כל מי שמדבר איתנו מתעניין אם כבר
הגיעה לכאן האבולה. אז לא. זה בצד השני של היבשת.
זה כמו שתשאלו אם יש בארץ קדחת מוח יפנית בגלל
שגם אנחנו וגם יפן נמצאים באסיה. אבל למרות זאת גם
כאן יש חשש מסויים בקרב הצוותים הרפואיים. העולם
הוא גלובלי וכל חולה מדמם הוא חשוד בפוטנציה. לפני
מספר שבועות, במהלך ביקור שגרתי במחלקת נשים,
התחילה אחת החולות לדמם. לא אבולה. לא. תרגעו.
האחיות לעומת זאת לא נרגעו. תוך 5 שניות התאדו שתי
האחיות ההמחלקה והשאירו את רעות לבד עם החולה.
מאוחר יותר הסבירה אחת מהן, שטרם נולדו לה ילדים,
שהיא אינה מעוניינת למות 'without a photocopy'. כאקט
מניעתי סימבולי איתן השריש מנהג חדש בקרב צוות בית
החולים. במקום לחיצת ידיים (ה'הו כו מדבקת') עברו
כולם ל'בונגה' (הקשת אגרופים) בליווי ההכרזה 'אבולה'.
או 'שחפת'. תלוי במצב הרוח.

 

חיים טבעיים

בימים אלו, שבהם כל רופא מואשם בבצע כסף וכל חיסון מואשם בכספית, אספנו כמה אנקדוטות לגבי חיים 'טבעיים' והבריאות הכרוכה בהם. לבעלי לב חלש מומלץ לדלג לפרק הבא.

 

 

אישה בשבוע 39 להריונה הועברה לבית החולים לאחר מעל ליממה של צירים בבית ללא התקדמות – יש צירים אבל הלידה הפעילה לא מתחילה. הלידה לא התעכבה בגלל אפידורל (כי אין) אלא בגלל שזה מה שקורה בחלק מהלידות. בבתי חולים מערביים הרופאים עומדים ומסתכלים על השעון. אם הלידה מתארכת יתר על המידה (הסיכון לסיבוכים עולה משמעותית כאשר הלידה אינה מתקדמת מעבר למשך זמן מסוים), הם לוקחים את האישה לניתוח קיסרי (ופעמים רבות מואשמים בהתערבות שלא לצורך). כשאישה זו הגיעה לבי"ח קיבוגה, לא היה רופא בסביבה כדי להסתכל על השעון, האחיות הלכו לישון ובבוקר האישה נמצאה מתה במיטתה. לא זירזו, לא לקחו לניתוח קיסרי. לידה 'טבעית'. (וגם רשלנות רפואית, אבל זה כבר סיפור אחר).

 

 

למחלקת ילדים הגיע ילד בן שבוע. הוא נולד בלידה רגילה ומוצלחת ב'מרכז בריאות' והיה בריא וטוב לב עד יום לפני הגעתו. לפתע הוא הדרדר, הפסיק לינוק והתחיל לפרכס ללא הפסקה. כל הסימנים הקליניים הצביעו על טטנוס ובתשאול נוסף של האם הסתבר שלא חוסנה בזמן ההריון (נוהל שקיים באוגנדה בשל העובדה שלא מספיק מהאוכלוסיה מחוסנת לטטנוס). כן, טטנוס. אותה מחלה מוזרה ומסכנת חיים שמחסנים כנגדה בארץ לאחר חתך עמוק או תאונה. לילודים, עבורם המחלה מסוכנת במיוחד, המחלה יכולה לעבוד דרך חבל הטבור לאחר הלידה וחיסון בזמן ההריון מגן מפניה כמעט לגמרי. בבית החולים לא היה את טיפול הדרוש למחלה (הקיים רק בבתי מרקחת פרטיים בקמפלה בעלות אסטרונומית) ובאותו ערב הילד מת לאיתן בידיים.

 

באותו שבוע (כן, צרות באות בצרורות) הגיעה למחלקת
ילדים עוד ילדה מקסימה. ג'ואן בת השש הגיעה עם
סימנים של זיהום מוחי - – הכרה מעורפלת, בלבול, עם
רגעים של צלילות (שבהם התרגשה לראות את הרופא
הלבן והתעקשה לתת לו 'בונגה' – כיף מקומי). בבדיקה
זוהו סימני נשיכה על הרגל ומסתבר כי לפני שלושה
חודשים הילדה ננשכה על ידי כלב. הילדה נשלחה
לקמפלה, אובחנה שם סופית עם כלבת ונפטרה לאחר
מספר ימים. לכלבת 100% תמותה ברגע שמופיעים כבר
סימנים קליניים. גם טטנוס וגם כלבת הנן מחלות
שנמצאות בכל מקום, גם בישראל, ונמנעות בבטיחות
וברמת וודאות גבוהה על ידי חיסונים.

 

מה בכלל אנחנו מנסים להגיד בכל האנקדוטות האלו? שלפעמים יש כאן הרבה תסכול ועצב.
שאנחנו מעריכים שוב ושוב את מה שיש לנו בארץ, את האמצעים, את הבקרה, את התרופות.
שאנחנו נדהמים מ'בועת הבריאות' שיש לנו בארץ ובעולם המערבי בכלל, ומתוסכלים מאותם אנשים שלא מבינים ש'בועת הבריאות' הזו שבירה ועדינה ותלוייה בשיתוף הפעולה של כולנו עם מערכת הבריאות.

 

 

משלחת מישראל

בספטמבר הגיעו לביקור ההורים של איתן. דני, אבא של
איתן, שהוא פרופסור לרפואת ילדים וזיהומים, הצטרף
אלינו בבית החולים לביקורים, נתן חוות דעת מיד ראשונה
(ולא דרך הוואטסאפ כמו בדר"כ) היפנט ילדים (יכולת
מפורסמת שלו), עודד ברגעים הקשים, התעצבן על
מנהלים אטומים ונראה לנו שהבין יותר טוב את העולם
הרפואי שבו אנחנו שקועים בחודשים האחרונים. באותו
הזמן רותי, אמא של איתן, פתחה גנון שכונתי והשלימה
פערים עם הנכד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היו המון חוויות קטנות ומתוקות עם המשפחה, אבל בעיקר הרגשנו איך הם נטמעים היטב בתוך החיים שלנו. קשה להסביר מרחוק איך נראים החיים כאן, הקצב שונה, הטרמינולוגיה שונה, הריחות ומזג האוויר שונים. היה לנו מרתק לראות את דני מביט בחולה קשה בבית חולים ומתוסכל מזה שאין לנו איך לטפל בו ואין לו כסף לנסוע למקום עם טיפול יותר טוב, את רותי נבהלת מזה שאיתן הפסיק לעצור כששוטרים מסמנים לו כי תמיד מבקשים ממנו שוחד ונמאס, את כולם אוספים ביחד איתנו מי גשם לג'ריקנים כי אין כאן מים זורמים ואנחנו חיים מגשם לגשם, או עובדים בגינה כי אחרת אין מלפפונים לארוחת ערב. הרגשנו שיש לנו פרטנרים לחיים האוגנדיים, שאנחנו קצת יותר מובנים עכשיו.

 

Contact us:

 

K

For volunteering: 

med_africa@britolam.org

Eli Wimpfheimer

Brit Olam, CEO

eliw@britolam.org

K

Brit Olam offices

27 Halechi, Bnei Brak 

Tel: +972 3 6194684

Fax: +972 3 6168797

K