פרסומים אחרונים

מרגישים בבית

21 בנובמבר, 2014

בונים פרויקט

16 ספטמבר, 2014

התחלה חדשה
בקיבוגה

5 יולי, 2014

חודשיים ראשונים
באוגנדה...

18 מאי, 2014

 יוצאים למסע 

25 מאי, 2014

אחרי טיסה מייגעת והתאוששות אצל גילה וג'ודי, החברות החדשות והיקרות לליבנו באנטבה, יצאנו לעיר הבירה, קמפלה. קמפלה היא עיר סואנת ורועשת, מלאה באופנועי מונית (בודה-בודה) הממהרים ממקום למקום, המון אנשים, פיח ובלגאן. בקמפלה התארחנו במסיבת פורים מקסימה שארגנו אנשי חברת סולל בונה ופגשנו אנשים ישראלים ויהודים רבים שגרים כאן. בנוסף התראיינו לערוצי טלביזיה ועיתון מקומיים בחסות סולל בונה, שהנם מהתורמים המרכזיים לפרויקט שלנו.

 

מקמפלה יצאנו לקיבוגה, עיירה ענייה ושכוחת אל הנמצאת כשלוש שעות נסיעה מקמפלה, בה נמצא בית החולים המחוזי בו נבלה את רוב השנה הקרובה. נפגשנו עם מנהל בית החולים ומנהל המחוז וסיירנו בבית החולים. ממבט ראשוני בלבד, התנאים במקום מאתגרים בלשון המעטה. בבית החולים 120 מיטות המחולקות ל-4 מחלקות, כשכל מחלקה שוכנת בחדר ענק, בלי שום פרטיות או תנאים סניטריים בסיסיים. במקום עובדים שלושה רופאים בלבד – כולם משמשים כרופאים כלליים לפי הצורך – ילדים, גניקולוגיה, כירורגיה ופנימית. למרות שמדובר בבית חולים מחוזי, האמצעים שם מינימליים ביותר. כבר במהלך הביקור הראשון שלנו זכינו להצצה לקשיים היום-יומיים בבית החולים כאשר האחות האחראית של מחלקת היולדות פנתה למנהל שליווה אותנו ודיווחה לו שיש אישה שמדממת בצורה חמורה אחרי לידה, אבל אין דם לתת לה והם לא מוצאים את הרופא...

 

כדי להתחיל להתנדב במקום עמדו בפנינו מספר אתגרים – יש צורך בהסדרת רישיון רפואה מקומי ,ויזה לשנה, ובנוסף צריך למצוא דירה בה נוכל לגור במהלך ההתנדבות. אחרי שהבנו שלמרות ההבטחות הישועה לא תגיע ממנהל המחוז, איתן יצא למסע חיפוש נדל"ן. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בעיירה ענייה מאוד ושהדרישות שלנו לדירה (מים וחשמל) הן די גבוהות בסטנדרטיים המקומיים... לאחר מסע ארוך וכושל לחיפוש דירה סוכם לבסוף שבמקום לשלם שכר דירה, נשלם על שיפוץ קל של אחת הדירות של הסגל בבית החולים. הבית המדובר אמנם במצב לא אידאלי, אך התשתיות הבסיסיות קיימות. מדובר על סכום הקטן מעלות של שכר דירה לכל השנה ויש גם יתרון נוסף שההשקעה נשארת בבית החולים עצמו (וכך גם הריהוט והציוד שנקנה) ובתקווה תשמש בהמשך מתנדבים נוספים מישראל שיבואו אחרינו.

בשלב הבא יצאנו למלחמה מייגעת בבירוקרטיה האוגנדית. נראה היה שכל משרדי הממשלה התאגדו במטרה משותפת – למנוע מאיתנו להתנדב באוגנדה. אחרי אינספור ביקורים במשרד הבריאות ובמשרד הפנים והפסדים מוחצים שנחלנו בסיבובים הראשונים , אנחנו גאים לבשר כי הצלחנו לבסוף השבוע לקבל במזל טוב רישיון רפואה מקומי וויזה ארוכת טווח.

בפעם האחרונה דיווחנו שאנחנו עומדים לעבור לקיבוגה, לחלק המרכזי של השנה לעבודה בבית החולים הציבורי ולהתחלת פרויקטים שונים הקשורים לרפואה או יותר נכון מחסור ברפואה בקהילה באזור זה.

 

המעבר לבית החדש היה משימה לא פשוטה מכיוון שהיה צורך לשפץ ולארגן את הבית כמעט מאפס. הבית המיועד, שהיה במצב צבירה שלקרוא לו 'לא ראוי למגורי אדם' זה מחמאה, עבר שיפוץ מקיף בניצוחו של מנהל בית החולים רונלד. אנחנו בוחרים להאמין שהוא לא עבד עלינו ביותר מדי כסף, אבל הוא מאוד משתדל להקשות עלינו בכך (במיוחד כשהוא הציע לאיתן לשמור אצלו את כל הכסף שלנו תמורת ריבית כי "לבנים לא יודעים לנהל את הכסף שלהם..."). אחרי סיום השיפוץ הגיעו אינסוף ארגונים וסידורים. פרט לדברים הבנאליים לכאורה כמו ארגון ציוד לבית מצאנו את עצמינו לומדים לא מעט דברים שלא חשבנו שאי פעם נצטרך לדעת. כמו למשל לתקן את המרזבים שאוספים את מי הגשם, להבין איך ממלאים מים בטנק מים שלנו כשאין גשם (והתשובה היא,

כמו שהיא בדר"כ כאן – בעזרת אופנוע), לתקן את הצנרת בבית (מסתבר שאיתן אינסטלטור מלידה), ללמוד איך לתפעל גנרטור ולמצוא איך נפטרים מהזבל שלנו (אין כאן שירותי איסוף...), לנסות להשיג אוטו שנוכל להשתמש בו מבית החולים, להיכשל, לקנות טרנטה משלנו, לקבל את האומנת של אייל ולמצוא לה חדר ועוד ועוד. אה.. ולהתחיל לעבוד בבית חולים כי בשביל זה
הגענו עד הלום.

 

הייתה תקופה מאוד עמוסה.. אבל הבית עומד והשכנים 
נחמדים מאוד – רובם סגל בית החולים שכולם מקבלים 
אותנו בברכה, מדי פעם מישהו קופץ להביא לנו אבוקדו,
תירס או שעועית מהגינה ובערב יושבים בחצר לקשקש
איתנו ולהתעניין במקומות הקדושים בישראל, באוכל
שאוכלים בארץ, באיך מגדלים אצלנו ילדים וכמובן – במה
זה בכלל יהודי ולאיזה כנסייה אנחנו הולכים... וכמובן שאי
אפשר בלי הפרות, התרנגולות, תרנגולי ההודו, הכלבים
והעיזים.

 

אז עוד בעיצומם של הסידורים ובזמן שאיתן המשיך לנהל
ביד רמה את השיפוצים והבירוקרטיות, רעות קפצה למים
העמוקים בבית החולים והתחילה במחלקת גניקולוגיה.

 

מאיפה להתחיל לספר בכלל על בית החולים ההזוי הזה? נתחיל בלהגיד שבחיים יותר לא נהיה מוכנים לשמוע תלונות על הרפואה המדהימה בישראל...

 

אז ככה, בבית החולים יש 4 מחלקות – גניקולוגיה, ילדים, נשים וגברים (שזה פנימית וכירורגיה ביחד). בנוסף יש מיון, מרפאת מעקב הריון ומרפאת HIV. 
אמרו לנו שיש בבית החולים 5 רופאים. אז אמרו. בפועל
יש בכל זמן נתון רופא אחד תורן והשאר עובדים בעבודות נוספות בעיר הבירה או בחקלאות... מדובר על רופא אחד על 120 מיטות + מיון פעיל. (רק להבהיר שבארץ היו מסתובבים בבית חולים כזה מעל ל-50 רופאים). רק אחד מהרופאים כאן מומחה בגניקולוגיה, השאר רופאים כלליים ללא התמחות.

 

רופאים כלליים עושים כאן הכל – כולל ניתוחים קיסריים, טיפול בטראומות ומה לא. בית החולים מתנהל בפועל כך שחולים מגיעים למיון, רואה אותם clinical officer (חצי רופא) או אחות, עושים בירור ראשוני (מצומצם מאוד כי האמצעים מוגבלים), מחליטים על טיפול ומאשפזים. במחלקות אין ביקור והן מתנהלות ע"י האחיות - לרוב אחות אחת לבד על מחלקה של כ-30 חולים.

 

לרופא קוראים רק כשיש מקרה חירום (וזה רק אם האחיות
שמו לב שיש מקרה חירום..) או כשצריך לנתח. בפועל
הרופא האחד שיש בבית החולים רוב הזמן עושה ניתוחים
קיסריים ומטפל במקרי חירום מיילדותיים ובשאר
המחלקות החולים פשוט שוכבים, מקבלים טיפול (וגם זה
לא תמיד, כי בדיוק נגמרה התרופה, כי אין מפתח לארון
או כי לאחות פשוט לא היה זמן) ואו שמשתפרים או
שלא... אף אחד לא ממשיך לבדוק, לראות אם האבחנה
הראשונית הייתה נכונה ואם החולה מתדרדר או משתפר.

 

 

 

 

 

 

התנאים הפיזיים בבית החולים רחוקים מאוד מהמוכר לנו בארץ (אתם מתלוננים על 4-5 חולים בחדר? תעשו לנו טובה...). המחלקות הן למעשה חדר אחד גדול, שבו כולם שוכבים אחד ליד השני, בלי שום וילונות או פרטיות מינימלית. כל הבדיקות מתבצעות באותו החדר ורק כשעושים בדיקה אינטימית במיוחד טורחים להביא חצי וילון שחצי מסתיר...  כבר 8 שנים (!) שאין בבית החולים מים זורמים (כי המשאבה ששואבת מים מהאגם מקולקלת) וגם לניתוח מתרחצים עם מים מג'ריקן (עם בוץ בתחתית).

 

חשמל יש לפעמים ודלק לגנרטור גם לפעמים, מה שאומר שהמעבדה עובדת לפעמים, אור בחדר הניתוח יש לפעמים וחמצן לחולים – נכון, לפעמים. הכל עניין של מזל. המכונות השונות ובניהן מכשירי המעבדה, החמצן, מדי הל"ד ומכונת הצילום נמצאות לסירוגין בתורנות 'מקולקל', 'חסר חלקים' ו'אין מי שיפעיל'. כך גם בחדר הניתוח שבו מתלבשים לניתוח בסינר קצבים ומגפי דייגים כי מכונת הסקשן (זו ששואבת את הדם במהלך הניתוח) פרשה לגמלאות, ומרדימים באמצעות מכונת הנשמה מימי הביניים ע"י גז אתר (שיצא משימוש בעולם המערבי כבר לפני עשרות שנים בשל היותו מסוכן לחולה, דליק ביותר וממסטל עבור המרדים...) למרות שבצד עומדת מבויישת מכונת הנשמה חדישה העושה שימוש בגזים מודרניים (היא ספציפית בתורנות 'חסר חלקים').

 

גם מלאי התרופות והציוד מוגבל ביותר והרבה פעמים צריך לתת טיפול שאינו אופטימלי כי אין משהו אחר או שמגלים (לרוב במקרה) שחולה לא קיבל תרופה בימים האחרונים כי היא נגמרה. אמנם הטיפול בבית חולים ממשלתי אמור להיות בחינם, אבל בהרבה מקרים שולחים את החולים לקנות בבית מרקחת פרטי תרופות שחסרות (או סכין מנתחים...) ולא מעט דברים החולים מצופים להביא בעצמם מהבית. לצורך חלק לא מבוטל מהבדיקות (כמו למשל אולטרסאונד) החולים נשלחים למכון פרטי (בתשלום כמובן). לא פעם נתקלים בחולים שלא יכולים להרשות לעצמם את העלות של תרופה או בדיקה שהם זקוקים לה. אם האמצעים בבית החולים לא מספיקים לטיפול בחולה מורכב ועלה בדעתך להעביר אותו לבית חולים גדול יותר, שוב אתה נתקל בדילמה – ההעברה מתבצעת בטנדר עם נהג בלבד, ללא צוות רפואי (האחיות דורשות מהמשפחות כסף על ליווי...) ופעמים רבות המשפחה גם נדרשת לשלם על הדלק (סכום עתק עבור חולים רבים).

 

גניקולוגיה היא המחלקה העמוסה בבית החולים, עם שתי מיילדות במשמרת האחראיות על המחלקה, חדר הניתוח וחדרי הלידה. הרופא התורן מגיע כאמור רק במקרי חירום או שהוא נקרא לבצע ניתוחים קיסריים. רעות התחילה לעשות ביקורי רופא במחלקה, לטפל במקרים בעייתיים בחדר הלידה ולהצטרף לניתוחים קיסריים. יש הבדל של שמיים וארץ בין ניהול הריון ולידה בארץ (שם אישה בהריון מתייצבת אצל הרופא כל חודש ואפילו יותר והיא והעובר עוברים רצף אינסופי של בדיקות). כאן רוב הנשים שמגיעות ללדת לא ממש יודעות באיזה שבוע הן, מעקב ההריון של רובן מסתכם ב - 0-2 ביקורים אצל אחות, בלי שום אולטרסאונד או ביקורים אצל רופא וגם חדר הלידה לא בדיוק נראה כמו בארץ. כל היולדות ממתינות במהלך הלידה בחדר אחד (מי על מיטה ומי על הרצפה). 'מוניטור' זה מיילדת שבאה פעם בכמה שעות לראות מה קורה עם היולדת ולהאזין לדופק העובר במכשיר שנקרא 'פטוסקופ' (מעין שפורפרת ממתכת ששמים על הבטן ומאזינים עם האוזן מהצד השני). רק בשלב האחרון של הלחיצות מעבירים את היולדת למיטה עם וילון. לסיום הלידה מנקים הכל (כולל את היולדת) באקונומיקה ומיד מכניסים את הבאה בתור.

 

קצב ההתנהלות הוא איטי להחריד וגם במקרי חירום לוקח המון זמן עד שקוראים לרופא או עד שמעבירים
לחדר הניתוח. אחרי התינוקות שנולדו אף אחד לא עוקב בשגרה, הם נמצאים עם במיטה עם האמהות וסומכים עליהן לדווח אם יש חשד לבעיה כלשהי. כל זאת בשילוב העוני הקשה, תנאי החיים, הנגישות המוגבלת למרכזים הרפואיים ושלל הזיהומים שמסתובבים כאן מביאים באופן לא מפתיע לכך שאחוז הסיבוכים כאן גבוה מאוד ותמותת התינוקות לא קטנה. היחס למוות כאן הוא כמעט נון-שלנטי. חלק בלתי נפרד מהמציאות היום-יומית. גם כשתינוק מת במהלך הלידה הראשונה של נערה בת 19 כמעט כבדרך אגב מספרים על כך לאם, אין בכי, אין צעקות. ממשיכים הלאה. למרות התנאים וכל הקשיים יש גם הרבה מקרים שבהם מצליחים להציל את חיי האמהות והילדים אחרי סיבוכים מורכבים במהלך הלידה.

 

קצת אחרי רעות ולאחר שנחל הצלחה במלחמתו נגד
הארגונים והבירוקרטיות איתן התחיל לעבוד במחלקת
ילדים (גם היא מחלקה עמוסה מאוד). כבר ביום הראשון
שהגיע הבין שהוא הולך להיות הרופא היחיד שעושה
ביקור במחלקה. המחלקה עמוסה בהמון ילדים שחולים
במלריה עם סיבוכים שונים וגם המון ילדים עם 'וירוסים'
כמו בארץ (שכמובן מקבלים גם טיפול למלריה, כנגד עין
הרע) וגם לא מעט ילדים שמגיעים עם ביטויים שונים של
חוסר תזונה – רזון קיצוני, שבירה דראסטית של עקומות
גדילה, בצקת מפושטת. יש עבודה. סוגיית הכסף וסדרי
העדיפות של ההורים חוזרת על עצמה ולא פעם נתקלים
במקרים מורכבים שיש צורך להפנותם לבית חולים גדול
יותר בעיר הבירה, אך ההורים מחליטים שחוזרים הביתה,
כי אין להם כסף לנסיעה או קניית אוכל בזמן השהייה 
בבית החולים, גם כאשר המשמעות היא שהילד ימות –
כמו במקרה של ילד בן שנתיים וחצי עם מום לבבי מולד
או ילד בן שלוש לאחר חבלת ראש קשה עם דימום מוחי.
אתגר אחר ולא פשוט הוא הגעה לאבחנה ומתן טיפול ראוי כשהאמצעים וחוסר החשמל מגבילים את אפשרויות האבחון והטיפול. במקרים רבים איתן מוצא את עצמו מתרוצץ בבית החולים כדי לוודא שמדליקים את הגנרטור כדי שניתן יהיה לתת חמצן לילדה מחוסרת הכרה ולבצע את הבדיקות הנדרשות במעבדה.

 

האתגר המקצועי הוא לא פשוט, בעיקר בהיותנו רופאים מתחילים. המחלות הן אחרות לחלוטין ממה שפגשנו והכרנו בארץ ואמצעי האבחנה הם בעיקר בדיקה פיזיקאלית ומעט מאוד מעבר לכך. למרות זאת לאט לאט אנחנו מתחילים להבין שיש לנו לא מעט לתרום. מכיוון שיש רק רופא אחד שאחראי על כל בית החולים ובפועל הוא מבצע ניתוחים לאורך כל היום – ישנם אפס רופאים שמטפלים בשאר בית החולים. ופה אנחנו נכנסים לתמונה. כעת אנחנו מרגישים שזה שאנחנו כאן גורם לכך שמישהו בכלל רואה את החולה ומבצע מעקב על החולים לאורך האשפוז מעבר לבדיקה הראשונית שהתבצעה בקבלה (שמשום מה בדר"כ מסתכמת באבחנה של מלריה, גם אם בפועל לחולה יש דלקת ריאות, זיהום עורי או בכלל חבלת ראש...). אז אומנם יש לנו עוד המון (המון!) ללמוד ברפואה בכלל וברפואה אפריקאית בפרט, אבל אנחנו רואים את החולים, עוקבים אחריהם, משנים טיפול או מוסיפים טיפול, מתייעצים לגביהם (עם הרופאים האחרים או עם יועצינו הנאמנים בארץ). כל הדברים שלא היו קורים כי פשוט אין מספיק סגל רפואי לבצע אותם. 

אנחנו מתמלאים כל יום ביותר הערכה למערכת הרפואה בארץ, עם הצוות הרב והמקצועי, האמצעים שנראים מכאן כמעט בלתי מוגבלים, נהלי העבודה המסודרים והבקרה המרובה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אז חוץ מבית חולים ועבודה יצא לנו גם לטייל קצת – ביקרנו בשמורת קרנפים יפיפיה שבה אפשר ללכת ממש ליד הקרנפים בטבע, טיילנו ביער בודנגו – ג'ונגל אמיתי עם בבונים, ציפורים, פרפרים ועצי ענק וגם נסענו לסופש רגוע ושליו באנטבה, הסופ"ש הראשון שבו באמת נחנו ולא היינו עסוקים בסידורים אינסופיים. ואייל? נראה שהוא כבר מתאקלם במקום החדש ומתרגל למטפלת המקסימה שלו. הוא משחק בשמחה עם חבורת הילדים הצוהלת בבתים שמסביבנו, התחיל לקשקש וכל יום מפתיע אותנו עם מילה חדשה (חצי בעברית וחצי בלוגנדה), רץ לכל מקום ונוסע בבימבה שלו תוך כדי צהלות 'וורום וורום!'.

 

אז מה בהמשך? כעת אנחנו עוברים בין המחלקות השונות, כל פעם במחלקה אחרת, כשהמטרה היא להכיר את בית החולים והרפואה המקומית, למפות את הפערים המרכזיים ולראות איפה נהיה הכי מועילים. אנחנו גם מתחילים להתארגן ביחד עם הצוות המקומי לקראת יציאה לoutreach – שזה אומר לקחת את אוטו, ארגז תרופות גדול, אחות ומתורגמן ולנסוע למקומות במחוז בהם אין נגישות למרכז רפואי (רוב המחוז). בהמשך אנחנו רוצים לשלב את העבודה בבית החולים שאנחנו מרגישים כרגע שהיא משמעותית, ביחד עם היציאה לכפרים מסביבנו. ועוד קצת בהמשך, נתחיל את קורסי הכשרה של אנשי הסגל המקומי. תוך כדי כל זה אנחנו גם מנסים לבנות לפרויקט המשכיות להפוך את כל מה שאנחנו בונים כעת לבסיס לפרויקט ארוך טווח ולדאוג לכך שאחרינו יגיעו רופאים מתנדבים נוספים.

Contact us:

 

K

For volunteering: 

med_africa@britolam.org

Eli Wimpfheimer

Brit Olam, CEO

eliw@britolam.org

K

Brit Olam offices

27 Halechi, Bnei Brak 

Tel: +972 3 6194684

Fax: +972 3 6168797

K