פרסומים אחרונים

מרגישים בבית

21 בנובמבר, 2014

בונים פרויקט

16 ספטמבר, 2014

5 יולי, 2014

התחלה חדשה
בקיבוגה

חודשיים ראשונים
באוגנדה...

18 מאי, 2014

 ארבעה חודשים בקיבוגה - בונים פרויקט 

16 ספטמבר, 2014

באופן כללי

כבר חצי שנה באוגנדה וארבעה חודשים בקיבוגה. איך
שהזמן רץ... אחרי סבבים במחלקות השונות בבית החולים
התחלנו לעשות ביקורי רופא קבועים במחלקות ואנחנו
מרגישים שאנחנו יוצרים הבדל משמעותי. אנחנו בודקים
את החולים (קונספט חדשני בקיבוגה), עוקבים אחריהם,
מתרוצצים בבית החולים כדי לארגן בדיקות שונות
(במעבדה הגישו תלונה על עומס העבודה) ומביאים
רופאים לייעוץ או מתייעצים איתם טלפונית. יש לא מעט
מקרים מתסכלים, בהם אין דרך לעזור לחולים, לא
מצליחים לקבל בדיקות נדרשות או שהתרופה הרלוונטית
חסרה. לא פעם מתים לנו חולים, מבוגרים וילדים, שניתן
היה להציל בקלות יחסית בארץ. אנחנו מנהלים מחלקות
לבד ולפעמים אנחנו מרגישים שזה מאוד 'גדול עלינו'.

 

מצד שני יש גם הרבה הצלחות. מקרים מורכבים שהצלחנו לאבחן כנגד כל הסיכויים וחולים שהגיעו במצב קשה, השתפרו משמעותית וחזרו הביתה במצב צבירה מעולה.

 

במקביל התחלנו לחפש רופאים מתנדבים שיחליפו אותנו אחרי שנעזוב ופרסמנו בכל פורום אפשרי. אנחנו עובדים על הקשרים החברתיים שלנו ומארחים הרבה לארוחות ערב ישראליות (יש לציין שלא כולם מתמודדים עם התפריט בהצלחה). אייל ממשיך לבלות ולטייל ברחבי קיבוגה עם חבריו. עדיין לא ממש מדבר, פרט לכמה מילים בודדות, אבל מבין המון וגם ממציא מילים ומנהגים משלו (כמו להצביע על כל קקי של פרה בדרך ולהכריז בקול 'ננה!').

 

 

 

 

 

Outreach

מסתבר שהרכב שלנו יכול לתפקד כ4X4 בעת הצורך.
אחרי שעה וחצי נסיעה בדרך עפר משובשת מגיעים
לKabuye. כפר קטן באמצע שום מקום, שם נתחיל את
'מרפאת השטח' הראשונה שלנו. אנחנו אמורים לפגוש
אחות שמגיעה פעם בחודש לכפר כדי לחסן ילדים.
לשאלתנו איפה עושים חיסונים, המקומיים מצביעים על
כמה כיסאות פלסטיק מתחת לעץ במרכז הכפר. האחות
כמובן עדיין לא הגיעה (וגם לא תגיע במהלך שהותנו
במקום). מתקרבים אלינו שני גברים שלבושים כמו מישהו
שמדבר אנגלית. הערכה מדוייקת. הם מציעים לעזור לנו ומפגישים אותנו עם האנשים הרלוונטיים בכפר. בין השאר אנחנו פוגשים את המתנדבת הרפואית המקומית, אישה בת כ50 אשר עברה הכשרה בסיסית, מעבירה הרצאות למקומיים על נושאי בריאות שונים ומחלקת לילדים תרופות במקרה של מלריה או דלקת ריאות. היא מראה לנו ספר מרשים שבו היא מתעדת את כל הפעילות שלה. לאחר מכן הולכים למצוא מקום שבו נוכל להקים מרפאה (בכל זאת, כיסאות פלסטיק מתחת לעץ זה לא כ"כ דיסקרטי). אחד הבחורים מציע לנו את החנות של אבא שלו. מדובר על 2X3 מטר שבו כרגע ישנים 4 אנשים. סוכם שתמורת תשלום סמלי, ביום המיועד החנות תפונה, יובאו כסאות ושולחנות ובסככה שמאחורי הבית נוכל לקיים הרצאות רפואה מונעת לקהילה. כל הנוגעים בדבר מרוצים, ארגזי התרופות מוכנים והמרפאה הראשונה תצא לדרך בעוד שבועיים.

 

 

על זמן אוגנדה ומוסר עבודה יחסי

11 בבוקר. גשם זלעפות. מחלקת נשים. אין נפש חיה במחלקה (חוץ ממלא חולות כמובן). אפס מתוך שלוש האחיות שרשומות במשמרת הגיעו לעבודה הבוקר. ארון התרופות נעול. חולה פסיכיאטרית אחת מסתובבת במחלקה ושרה שירי גוספל בקולי קולות ומחבקת את העוברים והשבים. איתן מגיע לסיוע ופורץ את ארון התרופות. מתחילים לחלק תרופות לחולות. לקראת 12 מגיעה אחת האחיות. אין צורך בהתנצלות. אחרי חצי שעה של שיחת חולין מתחילה לעבוד. ב13:30 מתיישבת ומודיעה שהיא עייפה. עבדה קשה היום.

 

 

 

 

 

 

ישיבת צוות

כל צוות בית החולים נקרא לישיבה שגרתית. הישיבה
נפתחת בתפילה לישו כמובן (מוסלמים ויהודים נדרשים
להכיר בישו המושיע) וממשיכה בעדכון מפורט של מנהל
בית החולים על ההכנסות של כל מחלקה מהחדרים
הפרטיים (או 'שר"פ' במחוזותנו). כדי לעודד את הצוות
(לא לעודד מוראלית. לעודד להכניס עוד כסף) הוכרז
ששליש מההכנסות ילכו לטובת 'קרן צוות'. מנהל בית
החולים מפרט באריכות על כל איש צוות שקיבל כסף,
כולל חשיפה מלאה של תיקו הרפואי האישי. בגילוי לב
הוא טורח לעדכן שגם הוא עצמו השתמש בכסף כדי
לממן טיפול לסינוסיטיס החמור שלו (...). מכאן הוא
ממשיך לספר על החוב הענק לחברת החשמל. אך אל
דאגה, הוא לא הולך לשלם אותו. כשיגיע הנציג לנתק את החשמל בבית החולים הוא מתכוון לנעול את השער ולהציב שם שומר חמוש. הנציג לא יורשה לעזוב עד שיחבר את החשמל מחדש. לאחר מכן מגיעה נזיפה סמלית לאנשי הצוות באשר הם שלא טורחים להגיע למשמרות ודיווח קצר על ג'ניפר המזכירה שגנבה את כל הכסף שהכניסו הקיוסקים של בית החולים. מיותר לציין שג'ניפר עדיין עובדת בבית החולים. הישיבה ננעלת בבחירה של וועדת משמעת מתוך סגל בית החולים. המנהל טורח להדגיש שרק אנשים דיסקרטיים שלא יפרסמו ברבים שום דבר יבחרו לוועדה (...).

 

 

תקוות נכזבות

בוקר, במיטה 14 פרצוף מוכר. נערה צעירה אותה אבחנו לפני מספר שבועות כסובלת מכשל לבבי חמור. אחרי מאבק לא קל איתה (כי לא היה לה כסף) ועם מנהל בית החולים (שלא היה מוכן לשלם על הדלק לאמבולנס) עלה בידנו לשלוח אותה לבדיקות בבית החולים המרכזי בקמפלה, שם יש מכון לב וקרדיולוגים. היא מציגה את מכתב השחרור. מסתבר שהשתחררה עוד באותו היום. הטיפול המקיף במכון הלב התמצא במדידת לחץ דם ודרישה לכ100$ לביצוע בדיקות נוספות (סכום עתק שאין לה כמובן), שלא לדבר על עלות מתן טיפול. יש לציין שטיפול בבתי חולים ממשלתיים אמור להיות בחינם. סוג של חינם.

 

 

 

 

 

נמלטת

ביקור מחלקה. לפתע נשמע צרור יריות. מביטים החוצה מהחלון ורואים כמה בחורים במכנסיים צהובים קצרים רצים (מדי אסירים מקומיים). ד"ר ג'וסף מציין שהם לא רצים מספיק מהר בשביל מישהו שבורח. מאוחר יותר מסתבר שאסירה מבית הכלא הסמוך ברחה, הורידה את מדי האסיר ועברה (בתחתונית בלבד) דרך חצר הבית שלנו לכיוון הגבעות. שאר הרצים רצו בניסיון לתפוס אותה.  לאסירה שלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על אחריות הורית ולמה אין כאן פקידות סעד לעזאזל

ילד בן 3 מגיע למחלקת ילדים, מחוסר הכרה ומפרכס בלי הפסקה, עם תת-תזונה חמורה ואיידס. אחרי תחקור מעמיק של האם מסתבר שהיא לא לקחה אותו לטיפול או מעקב (למרות שהטיפול באיידס ניתן כאן בחינם) בגלל שלא ידעה שהוא חולה / איבדה את המחברת / הרביצו לה בקליניקת HIV (מחק את המיותר). מיותר לציין שהיא עצמה תחת טיפול. האחות האחראית גרייס טוענת בתוקף שהאם נפרדה מבעלה ועדיף לה שהילד ימות כדי שתוכל למצוא גבר חדש. אנחנו מתחילים בבירור וטיפול ונותנים לילד דרך זונדה חלב מיוחד לילדים בתת תזונה. בשל מחסור בצוות נהוג שההורים אחראיים על מתן החלב לילד. יום למחרת עולה חשד שהאם שותה מהחלב של הילד במקומו. לבקשה שהילד יועבר למיטה הקרובה ביותר לתחנת האחיות כדי שניתן יהיה להשגיח על האם, האחות גרייס מסרבת בתוקף מכיוון שהילד "מלוכלך". אחרי התייעצות עם שלל גורמים רפואיים באוגנדה וישראל, איומים פיזיים מתונים על המעבדה, גיחה לקניית תרופות שחסרות בבית החולים בבית מרקחת פרטי צמוד – יש תשובות לחצי מהבדיקות שצריך והילד מקבל בערך חצי מהטיפול צריך לקבל. למרות זאת הוא ממשיך להדרדר ויומיים אח"כ נפטר.

 

 

נקודת  אור ושביתה איטלקית

מחלקת ילדים. המחלקה היחידה בבית החולים שמנוהלת
ביד רמה על ידי האחות האחראית, גרייס אשת הברזל.
אז נכון, היא תמיד דואגת להתווכח עם כל דבר שנבקש
(או לחילופין להתעלם), מתעקשת לתת אנטיביוטיקה לכל
ילד שהעז להשתעל באופן חד פעמי ובכל הזדמנות דורשת
שנקנה לה תרנגולת...  אבל במחלקה שלה עוקבים אחרי
הילדים, מחסן התרופות תמיד מצוייד והילדים מקבלים
(כמעט) את כל התרופות. לזכותה יאמר גם שאם מתעקשים
מספיק ומראים לה הוכחות היא מוכנה להקשיב ולשנות
נהלים והרגלים. כמלכת הרפואה המונעת היא מוודאת
שכל ילד שמגיע קיבל את כל החיסונים ודואגת גם לחלק
לו 'סוכריה' כנגד פרזיטים. בין ילד לילד היא מרצה לאמהות
הממתינות על רפואה מונעת ומניעת מחלות.

 

השבוע גרייס זועמת. מנהל בית החולים מסרב להעביר
מתפקידה אחות לא אחראית שאינה מגיעה למשמרות,
אינה מחלקת תרופות ולפי גרייס גם שוברת דלתות  בזמנה 
הפנוי... דבר כזה לא יעבור אצלה בשקט וגרייס מכריזה על
שביתה איטלקית ומודיעה שהיא עוברת לעבוד משמרות
לילה בלבד. לאחר יומיים המנהל מתיישר והאחות הסוררת
מועברת מתפקידה. כוננות החירום הוסרה ומחלקת ילדים
חוזרת לשגרה.

Contact us:

 

K

For volunteering: 

med_africa@britolam.org

Eli Wimpfheimer

Brit Olam, CEO

eliw@britolam.org

K

Brit Olam offices

27 Halechi, Bnei Brak 

Tel: +972 3 6194684

Fax: +972 3 6168797

K